Sarit Perkol - Translations
email

סיפורים קצרים מאת סאקי
Short Stories by Saki (H. H. Munro) 1870-1916
Translated by Sarit Perkol

זאבה - סיפור קצר מאת סאקי (ה. ה. מונרו)

תרגמה מאנגלית: שרית פרקול

Timber Wolf
זאבה חביבה



לנארד בילסייטר נמנה עם אותם אנשים שאינם מצליחים למצוא בעולם הזה חן או עניין, ולכן מחפשים פיצוי ב"עולם נסתר" יציר דמיונם וניסיון חייהם – או פרי המצאתם. ילדים עושים זאת בהצלחה, אבל ילדים מסתפקים בשכנוע עצמי ואינם מכערים את אמונותיהם בניסיון לשכנע אחרים. אמונותיו של לנארד בילסייטר נועדו "לאוזני מעטים נבחרים," כלומר – לכל מי שיהיה מוכן להטות אוזן.

גיחותיו לעולם הסמוי מן העין אולי לא היו נושאות אותו אל מעבר לקלישאות של נביא טרקלינים, אלמלא תאונה שחיזקה את אמונתו הטבעית בנסתר. יחד עם ידיד, שהיו לו עסקים במכרות בהרי אוראל, הוא ערך מסע ברחבי אירופה המזרחית ברגע שבו שביתת הרכבות הגדולה ברוסיה התפתחה מאיום לכדי מציאות. השביתה עצמה תפסה אותו במסע חזרה, במקום כלשהו בפאתי מחוז פרם, ובעודו ממתין יומיים בתחנה נידחת במצב של השעיית תנועה, הוא התוודע אל סוחר רתמות וכלי מתכת, שהפיג באופן רווחי את שיממון ההפוגה הממושכת בכך שהעסיק את האנגלי חברו למסע ברסיסי פולקלור שליקט מפי סוחרים ומקומיים ברכבת הטרנס-סיבירית, סביב ימת באיקל. לנארד חזר לחוג הביתי שלו כשהוא כולו שופע סיפורים על קורותיו בעת השביתה הרוסית, אבל גם שתקן להכעיס באשר לתעלומות אפלות מסוימות, שעליהן רק רמז תחת הכותרת המהדהדת "מאגיה סיבירית". השתקנות התפוגגה בתוך שבוע או שניים בעטיו של היעדר סקרנות כללי, ולנארד החל להשמיע התייחסויות מפורטות יותר לתעצומות שהרעיף הכוח האזוטרי החדש הזה, כלשונו, על מתי המעט שיודעים כיצד להשתמש בו. דודתו, סיסיליה הופס, שאהבת הסנסציות שלה גברה כנראה על אהבת האמת, העניקה לו פרסום אדיר כשהצליחה לשכנע את הבריות בכך שאחיינה הפך קישוא פשוט ליונת ענק ממש לנגד עיניה. במחוזות מסוימים התייחסו בביטול לסיפור שנועד להדגים אחיזה בכישורי תורת הנסתר, מפאת הכבוד שרחשו לכישורי הדמיון של גברת הופס.

חלוקות ככל שהיו הדעות בדבר מעמדו של לנארד כקוסם או שרלטן, הוא בהחלט הגיע למסיבה אצל מרי המפטון כשהוא אפוף מוניטין של בכיר באחד משני משלחי היד האלה, ולא אדם כמוהו יחמוק מהפרסום הזה שנפל בחלקו. כוחות נסתרים וכישורים חריגים כיכבו בכל שיחה שבה השתתפו הוא או דודתו, וביצועיו שלו, בעבר וכפוטנציאל בעתיד, היו מושא לרמזים מסתוריים ולהכרזות אפלות. "הייתי רוצה שתהפוך אותי לזאב, מר בילסייטר," אמרה המארחת בשעת ארוחת הצהריים שנערכה למחרת הגיעו לשם.

"מרי יקירתי," אמר קולונל המפטון, "לא ידעתי שיש בך תשוקה כזאת."

"זאב נקבה, כמובן," המשיכה גברת המפטון; "זה יהיה מבלבל מדי לשנות גם את המגדר ולא רק את המין בהתראה של רגע."

"לא נראה לי שמן הראוי להתבדח בנושאים כאלה," אמר לנארד.

"אני לא מתבדחת, אני רצינית מאוד, תהיה בטוח בכך. רק אל תעשה את זה היום; יש לנו שמונה אנשים בלבד למשחק הברידג', וזה יקלקל לנו את אחד השולחנות. מחר נהיה חבורה גדולה יותר. מחר בערב, אחרי הארוחה–"

"בהתחשב בהבנה הנוכחית הפגומה שלנו את הכוחות הנסתרים האלה, אני חושב שיש לגשת אליהם בענווה, לא בלעג," העיר לנארד בכובד ראש כזה, שהנושא ירד לאלתר מעל הפרק.

קלוֹביס סנגרייל ישב בשקט בלתי אופייני במהלך הדיון על סגולות המאגיה הסיבירית. לאחר ארוחת הצהריים הוא תפס את לורד פאבהם בפינה מבודדת יחסית של חדר הביליארד ושחרר מעצמו משאלה דוחקת.

"יש לך זאבה באוסף חיות הבר שלך? זאבה בעלת מזג נוח יחסית?"

לורד פאבהם חשב קצת. "ישנה לואיזה," אמר, "דוגמה משובחת של זאב מזרחי ממין נקבה. השגתי אותה לפני שנתיים בתמורה לכמה שועלי שלג. רוב בעלי החיים שלי נעשים מאולפים למדי בתוך זמן קצר במחיצתי; אני חושב שאפשר לומר שלואיזה ניחנה במזג מלאכי, יחסית לזאבות. למה אתה שואל?"

"תהיתי אם תוכל להשאיל לי אותה למחר בערב," אמר קלוביס כלאחר יד, כאילו ביקש לשאול סיכת חפת או מחבט טניס.

"מחר בערב?"

"כן, זאבים הם יצורים ליליים, כך שהשעות המאוחרות לא יזיקו לה," אמר קלוביס בארשת של מי שכבר הביא הכול בחשבון. "אחד העובדים שלך יוכל להביא אותה מפאבהם פארק אחרי רדת החשכה, ועם קצת עזרה הוא אמור להיות מסוגל להבריח אותה לחממה בדיוק ברגע שבו מרי המפטון תסתלק בחשאי."

לורד פאבהם בהה לרגע בקלוביס בבלבול בלתי נסלח, ואז נחרשו פתאום פניו ברשת של קמטי צחוק.

"אה, אז זה המשחק שלך? אתה מתכוון לעשות קצת מאגיה סיבירית משל עצמך... וגברת המפטון מוכנה לשתף פעולה בקנונייה?"

"מרי הבטיחה לשתף איתי פעולה, כל עוד אתה ערב לגבי מזגה של לואיזה."

"אני ערב ללואיזה," אמר לורד פאבהם.

למחרת היום תפחה החבורה לממדים גדולים יותר, וחושיו של בילסייטר לפרסום עצמי התרחבו בהתאם להתרחבות הקהל. בארוחת הערב הוא הרצה בהרחבה על גורמים נסתרים ועל כוחות עלומים, ושטף הדיבור המרשים שלו לא פסק גם בעת שהוגש הקפה בחדר ההסבה, כהכנה לקראת נדידה כללית לעבר חדר הקלפים.

דודתו וידאה שיהיה קהל מאזינים מכובד להרצאתו, אך נפשה תאבת הסנסציות השתוקקה למשהו דרמטי יותר מסתם הדגמה מילולית.

"אולי תעשה משהו כדי לשכנע אותם בכוחות שלך, לנארד?" הפצירה; "תשנה צורה של משהו. הוא מסוגל לעשות זאת, שתדעו, אם הוא רק רוצה," הכריזה באוזני החבורה.

"הו, כן," אמרה מייביס פלינגטון במלוא הרצינות, וכמעט כל הנוכחים הצטרפו לבקשתה. אפילו אלה שלא היו פתוחים לשכנוע הסכימו בחפץ לב להשתעשע בהדגמה של קסם חובבני.

לנארד הרגיש שמצפים ממנו למשהו מוחשי.

"האם למישהו מהנוכחים," שאל, "יש מטבע בן שלושה פני או חפץ קטן נטול ערך–?"

"תגיד לי שאתה לא מתכוון לגרום למטבעות להיעלם או משהו פרימיטיבי מסוג זה..." הפטיר קלוביס בבוז.

"אני חושבת שלא יפה מצידך להתעלם מהצעתי להפוך אותי לזאבה," אמרה מרי המפטון, שצעדה לעבר החממה כדי לחלק לתוכיי המקאו שלה את חלקם הקבוע בקינוחים.

"כבר הזהרתי אותך מפני הסכנה הכרוכה בהתייחסות לגלגנית לכוחות האלה," הכריז לנארד במלוא כובד הראש.

"אני לא מאמינה שאתה מסוגל לעשות את זה," צחקה מרי בהתגרות ממקומה בחממה; "נראה אותך עושה את זה, אם אתה מסוגל בכלל. אני זורקת לך אתגר להפוך אותי לזאבה."

בעודה אומרת את המילים האלה, היא נעלמה מן העין מאחורי שיח רודודנדרון.

"גברת המפטון–" פתח ואמר לנארד ביתר כובד ראש, אך הוא לא התקדם מעבר לכך. גל של צינה כמו חלף בחדר, ותוכיי המקאו פרצו בזעקות מחרישות אוזניים.

"מה לעזאזל קרה לעופות הארורים, מרי?" הזדעק קולונל המפטון. בדיוק ברגע זה, צווחה נוקבת עוד יותר מפיה של מייביס פלינגטון הקפיצה את כל החבורה ממקומה. במצבים שונים של אימה חסרת אונים או מגננה אינסטינקטיבית, הם התייצבו מול החיה האפורה והמרושעת למראה שהביטה בהם, מוקפת צמחי שרך ורודודנרון.

גברת הופס הייתה הראשונה שהתאוששה מההמולה הכללית של פחד ובלבול.

"לנארד!" צווחתה הצורמנית הופנתה אל אחיינה; "תהפוך את זה מיד בחזרה לגברת המפטון! זה עלול לתקוף אותנו בכל רגע. תהפוך את זה בחזרה!"

"אני... אני לא יודע איך," גמגם לנארד, שנראה מבועת ומזועזע יותר מכולם.

"מה?!" צרח קולונל המפטון, "הרשית לעצמך בחוצפתך להפוך את אשתי לזאבה, ועכשיו אתה עומד כאן בשלווה ואומר שאתה לא מסוגל להחזיר אותה?!"

לזכותו של לנארד ייאמר, שלווה לא הייתה המאפיין הבולט של התנהגותו באותו רגע.

"אני מבטיח לך שלא הפכתי את גברת המפטון לזאבה; דבר לא היה רחוק יותר מכוונותיי," מחה.

"אז איפה היא, ואיך הגיעה החיה הזאת לחממה?" הקשה הקולונל.

"ברור שעלינו לקבל את ההבטחה שלך שלא הפכת את גברת המפטון לזאבה," אמר קלוביס בנימוס, "אבל תסכים איתי ודאי שזה לא נראה טוב מבחינתך."

"אנחנו אמורים לעסוק בחילופי האשמות בזמן שהחיה עומדת שם ומוכנה לשסע אותנו לגזרים?" קוננה מייביס ברוגז.

"לורד פאבהם, אתה מבין גדול בחיות בר–" הציע קולונל המפטון.

"חיות הבר שהורגלתי אליהן," אמר לורד פאבהם, "הגיעו עם תעודות מתאימות מאת סוחרים מוכרים, או שגדלו בביבר הפרטי שלי. מעולם לא נתקלתי בחיה שמגיחה באדישות מתוך שיח רודודנדרון בעוד שמארחת מקסימה ופופולרית נעדרת. ככל שניתן לשפוט על פי המאפיינים החיצוניים," המשיך, "היא נראית כמו נקבה בוגרת של זאב מזרחי מצפון אמריקה, וריאנט של הזן השכיח canis lupus – זאב מצוי."

"אוף, לא חשוב השם הלטיני," צרחה מייביס כשהחיה עשתה צעד או שניים נוספים אל תוך החדר; "אתה לא יכול לפתות אותה באמצעות מזון להסתלק מכאן ולסגור אותה במקום שבו לא תוכל לגרום כל נזק?"

"אם זו אכן גברת המפטון, שכרגע סיימה לאכול ארוחת ערב משובחת, אני לא חושב שמזון יהווה פיתוי רציני עבורה," העיר קלוביס.

"לנארד," התחננה גברת הופס בדמעות, "גם אם לא אתה אחראי לזה, אתה לא יכול להשתמש בכוחות העצומים שלך כדי להפוך את החיה הנוראה הזאת למשהו מזיק פחות, לפני שתשסע את כולנו? ארנבת או משהו בדומה?"

"אני לא חושב שקולונל המפטון היה רוצה שאשתו תהפוך לכל מיני חיות מגונדרות כאילו זה משחק חברה," התערב קלוביס.

"אני בהחלט אוסר על כך," הרעים הקולונל בקולו.

"רוב הזאבים שבהם נתקלתי הפגינו חיבה עזה לסוכר," ציין לורד פאבהם; "אם תרצה, אנסה לראות את ההשפעה על הזאבה הזאת."

הוא נטל קוביית סוכר מתחתית ספל הקפה שלו והשליך אותה לעבר לואיזה המשתוקקת, שמיהרה לחטוף אותה בעודה באוויר. אנחת רווחה נשמעה מפי החבורה; זאבה שאוכלת סוכר בשעה שיכולה הייתה לעסוק בשיסוע בשרם של תוכיי מקאו כבר פיזרה מעט מהפחדים. אנחת הרווחה העמיקה לכדי אנקת תודה כשלורד פאבהם הצליח לפתות את החיה לצאת מהחדר תוך שהוא משים עצמו משליך לעברה בנדיבות קוביית סוכר נוספת. התרחשה מנוסה מיידית לחממה שהתפנתה כעת. לא היה שם אף סימן לגברת המפטון, פרט לצלחת שהכילה את ארוחת הערב של התוכים.

"הדלת נעולה מבפנים!" קרא קלוביס, שסובב בזריזות את המפתח, מעמיד פנים שהוא בודק אותה. הכול פנו לעבר בילסייטר.

"אם לא הפכת את אשתי לזאבה," אמר קולונל המפטון, "אולי תסביר לי בטובך לאן היא נעלמה, הואיל וברור שהיא לא יכולה הייתה לעבור דרך דלת נעולה? לא אלחץ עליך בדבר הסבר לנוכחותה הפתאומית של זאבה מזרחית צפון אמריקאית בחממה, אבל נדמה לי שיש לי זכות לשאול מה קרה לגברת המפטון."

ההכחשה החוזרת של בילסייטר נתקלה במלמול כללי של פקפוק קצר רוח.

"אני מסרבת להישאר אפילו עוד שעה תחת קורת הגג הזאת," הכריזה מייביס פלינגטון.

"אם המארחת שלנו אכן הסתלקה מדמות האנוש שלה," העירה גברת הופס, "אף אחת מהנשים שבחבורה לא יכולה להישאר כאן. אני בהחלט מסרבת לקבל זאב כבת לוויה!"

"זאבה," העיר קלוביס בקול מרגיע.

בהתחשב בנסיבות החריגות, הם הסתפקו בהבהרה זו של גינוני הנימוס הנאותים. כניסתה הפתאומית של מרי המפטון נטלה מיד את העוקץ מהדיון הזה.

"מישהו הפנט אותי," קראה בכעס, "מצאתי את עצמי במזווה של בשר הציד, מכל המקומות שבעולם, ולורד פאבהם האכיל אותי בסוכר. אני שונאת להיות מהופנטת, והרופא אסר עליי לגעת בסוכר."

הסבירו לה את המצב, ככל שאפשר לקרוא לזה בכלל הסבר.

"אז אתה באמת הפכת אותי לזאבה, מר בילסייטר?" קראה בהתרגשות.

אבל לנארד כבר שרף את הסירה שבה עשוי היה להפליג עתה על גלי התהילה. לא נותר לו אלא לנענע בראשו לשלילה בתנועה רפה.

"אני זה שהרשה לעצמו," אמר קלוביס; "תביני, גרתי כמה שנים בצפון-מזרח רוסיה, ויש לי יותר מהיכרות חולפת של תייר בתחום המאגיה של האזור ההוא. לא מעזים לדבר על הכוחות המוזרים האלה, אבל מדי פעם, כשאתה שומע איזה דבר שטות המתייחס אליהם, אתה מתפתה להראות מה יכולה להשיג המאגיה הסיבירית בידיו של מישהו שבאמת מבין אותה. נכנעתי לפיתוי הזה. אפשר לקבל ברנדי? המאמץ ממש התיש אותי."

אילו יכול היה לנארד בילסייטר להפוך באותו רגע את קלוביס לתיקן ולרמוס אותו, הוא היה עושה בשמחה את שתי הפעולות האלה.


לורה - סיפור קצר מאת סאקי (ה. ה. מונרו)

תרגמה מאנגלית: שרית פרקול

Otter
לוטרה דקיקת גזרה



"את לא באמת גוססת, נכון?" שאלה אמנדה.

"הרופא נתן לי אישור לחיות עד יום שלישי," ענתה לורה.

"אבל היום שבת; זה רציני!" נשנקה אמנדה.

"לא יודעת אם זה רציני, אבל זה בהחלט יום שבת," אמרה לורה.

"המוות תמיד רציני," אמרה אמנדה.

"לא אמרתי שאני עומדת למות. כנראה אצטרך לחדול להיות לורה, אבל אמשיך להיות משהו. חיה כלשהי, מן הסתם. תביני, אם מישהו לא מתנהג יפה בחיים, בגלגול הבא שלו הוא הופך לאורגניזם נחות יותר. ואני לא התנהגתי יפה, כשחושבים על זה. הייתי קטנונית, מרושעת, נקמנית וכדומה, כשנראה שהנסיבות הצדיקו את זה."

"הנסיבות אף פעם לא מצדיקות משהו כזה," מיהרה אמנדה להגיב.

"ברשותך," ציינה לורה, "אֶגבֶּרט הוא נסיבה שמצדיקה כל סוג של התנהגות כזאת. את נשואה לו – זה סיפור אחר; את נשבעת לאהוב אותו, לכבד ולסבול אותו. אני לא."

"אני לא מוצאת באגברט התנהגות פסולה," מחתה אמנדה.

"אה, אני חייבת לומר שההתנהגות הפסולה הגיעה מהצד שלי," הודתה לורה באדישות. "הוא היה רק נסיבות מקלות. הוא נזף בי בקול רפה וביישני, למשל, כשהוצאתי לא מזמן את גורי הקולי מהחווה לריצה."

"הגורים רדפו אחרי אפרוחי תרנגולות סאסקס המנוקדות שלו והבריחו שתי דוגרות מהקינים שלהן, פרט לכך שהם רמסו את ערוגות הפרחים. את יודעת כמה הוא מסור לבעלי הכנף ולגינה שלו."

"בכל אופן, הוא לא היה צריך להמשיך לדוש בזה במשך ערב שלם, ואחר כך לומר, 'בואי לא נדבר על זה יותר' בדיוק כשכבר התחלתי ליהנות מהשיחה. זו הייתה הסיבה לאחת הנקמות הקטנוניות והנקמניות שלי," הוסיפה לורה בצחקוק מתחטא; "הכנסתי משפחה שלמה של תרנגולות סאסקס מנוקדות לתוך החממה שלו יום למחרת אירוע הגורים."

"איך יכולת?!" הזדעקה אמנדה.

"זה היה קל למדי," אמרה לורה; "שתיים מהתרנגולות אמנם העמידו פנים שהן מטילות, אבל הייתי קשוחה."

"ואנחנו חשבנו שזה קרה במקרה!"

"את רואה," המשיכה לורה, "באמת יש לי סיבה להניח שבגלגול הבא אהיה יצור נחות יותר. בעל חיים כלשהו. אבל בעצם, לא הייתי גרועה מסוגי, כך שאני חושבת שאולי אני יכולה להיות בטוחה למדי שאתגלגל לבעל חיים נחמד, משהו אלגנטי ותוסס, יצור משעשע. אולי לוּטרה."

"אני לא יכולה לדמיין אותך בתור לוטרה," אמרה אמנדה.

"את גם כנראה לא תצליחי לדמיין אותי בתור מלאך, אם זה יגיע לידי כך," אמרה לורה.

אמנדה שתקה. היא אכן לא הצליחה.

"באופן אישי אני חושבת שחיים של לוטרה יכולים להיות מהנים למדי," המשיכה לורה; "לאכול סלמון במשך השנה כולה, וגם הסיפוק בכך שאת יכולה לקחת לך את דגי השמך ישירות מהבתים שלהם, בלי שתצטרכי לחכות במשך שעות עד שיואילו להתרומם אל הפתיון שאת מטלטלת בקצה החכה מעליהם; וגם גזרה גמישה ואלגנטית–"

"תחשבי על כלבי הציד מסוג אוֹטֶרהאונד," קטעה אמנדה את דבריה; "כמה נורא כשאת נרדפת ונהדפת ואחר כך נקרעת עד מוות במלתעותיהם!"

"זה משעשע למדי, כשחצי מהשכונה צופה בנעשה, ובכל מקרה זה לא נורא כמו העסק הזה של מוות טיפין-טיפין, משבת עד יום שלישי, ואחר כך עוד להפוך למשהו אחר. אם אהיה לוטרה טובה באופן סביר, כנראה אתגלגל בחזרה לדמות אדם כלשהי; אולי מישהו פרימיטיבי למדי – כנראה ילד נוּבּי עירום ושחום."

"חבל שאת לא רצינית," נאנחה אמנדה; "את באמת צריכה להיות רצינית אם תזכי לחיות רק עד יום שלישי."

למעשה, לורה הלכה לעולמה ביום שני.

"כל כך מרגיז," התלוננה אמנדה באוזני הדוד של בעלה, סר לאלוורת' קוויין. "הזמנתי די הרבה אנשים לבוא אלינו לשחק גולף ולדוג, וצמחי הרודודנדרון ממש בשיא פריחתם עכשיו."

"חוסר התחשבות אופייני ללורה," אמר סר לאלוורת'; "היא נולדה בשבוע מרוצי גודווד, ובבית התאכסן באותה עת אורח חשוב ששנא תינוקות."

"היו לה רעיונות הכי משוגעים," אמרה אמנדה; "אתה יודע אם יש מחלות נפש במשפחה שלה?"

"מחלות נפש? לא, אף פעם לא שמעתי על משהו כזה. אבא שלה גר במערב קנסינגטון, אבל נדמה לי שמכל הבחינות האחרות הוא שפוי."

"היא חשבה שבגלגול הבא היא תהיה לוטרה," ציינה אמנדה.

"הרעיונות האלה בדבר גלגול נשמות נפוצים כל כך, אפילו במערב," אמר סר לאלוורת', "עד שבקושי ניתן לייחס אותם לשיגעון. ולורה הייתה אדם כל כך חסר אחריות בחיים האלה, כך שלא הייתי קובע מסמרות באשר למה שהיא מסוגלת לעשות בעולם הבא."

"אתה חושב שאולי באמת היא התגלגלה לצורת חיה כלשהי?" שאלה אמנדה. היא הייתה אחת מאלה המעצבים את דעותיהם בקלות רבה לפי נקודות המבט של הסובבים אותם.

בדיוק ברגע זה הגיח אגברט לחדר ארוחת הבוקר, אפוף אווירה של שכול שפטירתה של לורה בפני עצמה לא יכולה הייתה לנסוך בו.

"ארבע מהמנוקדות שלי נטבחו," הזדעק, "דווקא הארבע שהיו אמורות ללכת לתצוגה ביום שישי. אחת מהן נגררה משם ונזללה בדיוק במרכז ערוגת הציפורנים החדשה שהשקעתי בה כל כך הרבה מאמץ והוצאות. ערוגת הפרחים היפה ביותר שלי והתרנגולות המשובחות ביותר שלי נידונו לכליה; זה כמעט נראה כאילו הנבל שביצע את המעשה הזה ידע יפה מאוד איך לזרוע את החורבן הגדול ביותר בזמן הקצר ביותר."

"זה היה שועל, לדעתך?" שאלה אמנדה.

"נשמע לי יותר כמו בואש," אמר סר לאלוורת'.

"לא," אמר אגברט, "יש סימנים של רגליים עם קרומים בכל מקום, והלכנו אחרי העקבות עד לפלג שמאחורי הגינה – לוטרה, בבירור."

אמנדה הגניבה מבט זריז לעבר סר לאלוורת'.

אגברט היה נסער מכדי לאכול ארוחת בוקר, לפיכך יצא לפקח על קווי הביצורים של לול התרנגולות.

"אני חושבת שהיא הייתה יכולה לפחות לחכות עד אחרי ההלוויה," הכריזה אמנדה בנימה מזועזעת.

"זאת ההלוויה שלה, כידוע לך," אמר סר לאלוורת'; "מעניין מבחינה מוסרית באיזו מידה אדם צריך לגלות כבוד לשרידים בני החלוף שלו עצמו."

הזלזול במוסכמות המוות החריף עוד יותר ביום המחרת; בזמן שהמשפחה נכחה בטקס ההלוויה, התרנגולות המנוקדות שנותרו בחיים נטבחו אף הן. דומה היה כי מסלול הנסיגה של הטורף עבר ברוב ערוגות הפרחים שבכר הדשא, אך גם ערוגות תות השדה בחלקה התחתון של הגינה סבלו מכך.

"אזעיק לכאן בהקדם האפשרי כלבים שמתמחים בציד לוטרות," הכריז אגברט בלהט.

"בשום פנים ואופן! אסור לך אפילו להעלות בדעתך דבר כזה!" הזדעקה אמנדה. "כלומר, זה לא מתאים, מוקדם כל כך אחרי ההלוויה בבית."

"זה כורח המציאות," אמר אגברט; "ברגע שלוטרה מתחילה לעשות דברים כאלה, היא לא מפסיקה."

"אולי היא תלך עכשיו למקום אחר, הרי לא נשארו תרנגולות," הציעה אמנדה.

"מדברייך אפשר לחשוב שאת רוצה להגן על החיה," אמר אגברט.

"בזמן האחרון זרימת המים בפלג הייתה מעטה כל כך," מחתה אמנדה; "ממש לא נראה לי ספורטיבי לצוד חיה בשעה שיש לה סיכוי קלוש כל כך למצוא מפלט במקום אחר."

"בשם אלוהים!" רתח אגברט, "אני לא חושב על פעילות ספורטיבית. אני רוצה שהחיה הזאת תומת בהקדם האפשרי."

אפילו התנגדותה של אמנדה נחלשה כאשר ביום ראשון הבא, בזמן שהותם בכנסייה, הלוטרה נכנסה לבית עצמו, בזזה חצי דג סלמון מהמזווה והשאירה ממנו רק פיסות קטנות מכוסות קשקשים על השטיח הפרסי בחדר העבודה של אגברט.

"עוד מעט היא תתחבא מתחת למיטות ותנגוס פיסות מכפות הרגליים שלנו," אמר אגברט, וממה שהיה ידוע לאמנדה על הלוטרה המסוימת הזאת, היא סברה שהאפשרות הזאת אינה מופרכת מדי.

בערב שקדם ליום שנועד לציד, אמנדה בילתה לה שעה של התבודדות בהליכה על גדת הפלג והשמיעה רעשים שנראו לה קולות נביחה. מי ששמע את הביצוע שלה עשה עימה חסד והניח שהיא מתאמנת על חיקויים מחיי החווה לקראת היריד הכפרי הממשמש ובא.

חברתה ושכנתה, אורורה בורט, הייתה זו שבישרה לה את החדשות מאירוע הספורט שנערך באותו יום.

"חבל שלא באת, היה לנו יום מוצלח. מצאנו מיד, בבריכה שמעבר לגינה שלכם."

"אתם... הרגתם...?" שאלה אמנדה.

"אפשר לומר. לוטרה משובחת ממין נקבה. בעלך ספג נשיכות קשות כשניסה לתפוס אותה. החיה המסכנה, די ריחמתי עליה, היה לה מבט כל כך אנושי בעיניים כשהיא מתה. אני אולי טיפשה, אבל את יודעת את מי היא הזכירה לי? אוי, יקרה שלי, מה קרה?"

כשאמנדה התאוששה במידת מה מהתמוטטות העצבים שהותירה אותה באפיסת כוחות, אגברט לקח אותה להחלים בעמק הנילוס. שינוי האווירה הביא עימו במהרה את השיפור הרצוי בבריאותה הגופנית והנפשית. הרפתקאותיה של לוטרה שובבה שביקשה לגוון את התפריט שלה הצטיירו כעת באור הנכון. מזגה הנוח בדרך כלל של אמנדה חזר לעצמו. אפילו מבול של קללות וצעקות, שבקע מחדר ההלבשה של בעלה בקולו של בעלה אבל לא עם אוצר המילים הרגיל שלו, לא הצליח לערער את שלוותה כשעסקה בנחת בשגרת הטיפוח שלה ערב אחד בבית המלון בקהיר.

"מה יש? מה קרה?" שאלה בסקרנות משועשעת.

"החיה הקטנה זרקה את כל החולצות הנקיות שלי לאמבטיה! חכי עד שאתפוס אותך חתיכת–"

"איזו חיה קטנה?" שאלה אמנדה, מדחיקה את החשק שלה לפרוץ בצחוק; אוצר המילים של אגברט ממש לא התאים להבעת רגשות הזעם שלו.

"ילד שחום עור עירום," ענה אגברט בסערת נפש.

ועכשיו אמנדה חשה ממש ברע...

Beasts and Super-Beasts מתוך הקובץ "חיות וחיות-על"

תרגומים של שרית פרקול


163