העולם על פי ענק בחיתולים / שרית פרקול

יום רביעי 8.9.04

דיווח מגובה דשא

איך נראים החיים בעיניו של תינוק ומה טעמו של נייר טואלט



www.israblog.co.il/43223

"בשבוע האחרון המשכתי לזקוף קומה. קשה לי להאמין לכל אותם חודשים ארוכים בהם כמו כלב, חייתי צמוד לרצפה. לאט לאט אני והרצפה נפרדים. באופן טבעי היחסים ביננו מתקררים ובקרוב נהיה בקטע של שלום-שלום וזהו. החיים מאד מרתקים כרגע. אני מגיע למקומות שלפני כן יכולתי רק לחלום עליהם בהקיץ. כמו למשל מכשיר הוידאו - שם נבלעות להן כל הקלטות שלי ואני עכשיו יודע גם איך לחלץ אותן משם. בגבורה רבה אני נעמד, תלוי כולי על בלימה ורק אצבע אחת מחזיקה אותי עומד- אני לוחץ על כפתור והקלטת שלי מחליקה החוצה בבטחה - עם היד השניה אני מושך, הודף אותה החוצה אל הרצפה ואז מתחיל לצרוח כדי שהגבוהה תבוא לעזור לי לחזור לישיבה. אם אני לבד עוזב את האצבע שמחזיקה אותי עומד - אני חוטף בפרצוף נוגרה. לא נעים", נכתב בפוסט בשם "נפלאות גיל העמידה", בבלוג "ענק בחיתולים".

ככל שאני אוהבת לקרוא על סקס, על תככים ועל מתחזים, ובלוגים כאלה היו לנו בשפע בזמן האחרון, מרענן לעיין לפעמים בבלוג שכולו תמימות. מפאת גילו הרך של הבלוגר, מסייעת בידו אמו, המדווחת בהומור ובחן רב על עלילותיו, מנקודת מבט של גובה דשא. "היום אני אדון לגורלי", מספר הפעוט בהמשך אותו פוסט, "היא שמה אותי לישון - אני קם. היא מחזירה אותי - אני קם. אין עלי. אני שם לב שהיא משתגעת לאט לאט אבל זה לא מרתיע אותי. אדרבא. שתטעם קצת מהדייסה שהיא בישלה (המממ...מתחשק לי עכשיו דייסה...נחזור לענייננו). גיליתי עוד משחק חדש שקשור לזה - אני יכול לעמוד במיטה ולזרוק את המוצץ שלי די רחוק. אני עושה לעצמי תחרות כזאת עם עצמי- כמה רחוק אני יכול להעיף אותו. כל יום אני משתכלל".

כמו רוב הנמוכים בגילו, הענק בחיתולים הוא רודן, ובפוסט "קטע נוסטלגי" הוא מספר: "אני מתחיל בקטן, מאמן את מיתרי הקול לקראת היום. מהמיטה של המשרתים שלי אני שומע רק נחירות. אני מוסיף עוד חצי ליטר לטיטול שלי ומתחיל לצרוח. יאללה בלאגן. לוקח לי קצת זמן אני מודה אבל בסופו של דבר אני מצליח להקים את ארוחת הבוקר שלי. שמתי לב שבבוקר המקרר הנייד שלי פותחת רק עין אחת. קמצנית. היא מחליפה לי טיטול, מרימה את החולצה ואני מתנפל על הציצי שלה וגם ממזמז את השני כדי שלא יעלב לי.... אח"כ ההיא שמה אותי מול הטלויזיה. בהתחלה ניסו לסבן אותי עם כל מיני מרובעים ועיגולים שסתם זזו מפה לשם ולא עשו כלום. היום הם כבר יודעים. אני אוהב את היצור הענקי הסגול עם הבטן הירוקה והבד הלבן בפה במקום שיניים. אני חולה עליו. לפעמים אני אוהב לגוון ולראות את הכוסית הבלונדינית עם הציצים הקופצים (יאמי, מילקשייק) והחולצת בטן שרוקדת דיסקוטק מקרנה. אני נותן להם איזה עשרים דקות ככה. אח"כ זה עם הזיפים עושה לי כמה פרצופים מגוחכים ואני אכן מגחך ואז הוא נעלם. אני מייד תופס את המקום שלו במיטה ונרדם".

כשהם לא "המשרתים", זו עם הציצים וזה עם הזיפים נקראים בשם הקוד "הגבוהים". לפעמים, התינוק, ממרום נסיונו הרב, נותן ייעוץ לגולשים. למשל, מה קורה כשמגיעים הביתה המון גבוהים זרים. "ברגע שמגיעים אחרים לבית- תתחיל לצרוח! לא משנה מה קורה - אל תפסיק. ברגע שירימו אותך על הידיים תתחיל לשגע אותם. אִם הסבתא (חפש גבוהה קצת מקומטת יותר מהרגיל) מרימה אותך תתחיל להתנהג כמו שהיית מתנהג לפני בוא נאמר חצי שנה...שזה אומר - אל תחייך, אל תפטפט, אל תגיב, פשוט תבהה. תראה שזה כבר יעורר מריבה גדולה ומרתקת בין הסבתא לגבוהה הרגילה שלך, שתנסה לשכנע שאתה לא תמיד ככה. בשלב כלשהו הגבוהה הפרטית שלך תיקח אותך. שים לב. כשתראה שאף אחד לא מסתכל תפגין את כישוריך הנעלים ביותר לעיניה שלה בלבד וכשהיא תצרח 'הנה תסתכלו הרגע הוא עשה את זה' תחזור להעמיד פני תם. לקינוח תישיר מבט לעיניו של הגבוה הזקן (סבא), לאט לאט תכרכם את פרצופך ואז תדפוק את הבכי של החיים שלך".

הענק בחיתולים מספר על חוויות האמבטיה שלו ("אני מייד משתין בקשת מרוב התלהבות. אח"כ אני מתחיל לחתור עם הרגליים בשיא המרץ וחצי מהמים יוצאים מהכלי. זאת עם הציצי צווחת קצת וזה עם הזיפים בורח מהחדר. הם נקרעים מצחוק . אני מה זה מצחיק אותם. בשבילי זה כלום. באמת. בכיף"), על קלטות הווידאו החביבות עליו ("למשל הקלטת 'גוזל שלי'. בקלטת מופלאה זו לומדים הגבוהים כיצד לא לעזוב את הנמוך - למשל אני - אף לא לרגע אחד במנוחה. יש לשיר לו ללא הרף, להרימו בכל הזדמנות, לחייך אליו באהבה, לשעשעו במבחר פרצופים ולטייל עימו ברחבי העיר") ובכלל, על החיים.

למרות גילו הצעיר, יש כבר דברים שרק הוא יודע. "אולי אני קטן. אולי אני לא יודע לדבר. לא יודע ללכת. לא יכול לאכול סטייקים. כל זה נכון. אבל יש משהו אחד שרק אני יודע! חבר'ה - חייבים לפטר את העוזרת! מתחת לספה יש המון אבק!" הוא גם מצליח די יפה, מסתבר, עם בנות המין היפה - בעיקר עם מאיה, החברה הקבועה שלו, אבל גם עם זאטוטות אחרות שהוא פוגש אצל רופא הילדים ובגן השעשועים. "לאחרונה עוברת עלי תקופה סוערת. כל כמה ימים לוקחים אותי לביקור קסום במרפאה. כל מיני נשים ממששות לי את הגוף וגם מדליקות פנסים באוזניים ובגרון שלי. מאד נחמד. יוצא לי לפגוש לא מעט קולגות שלי שם. כולם מאד מקושטים עם ירוק בעיניים ובאף - תענוג", הוא מתמוגג.

ובפוסט שכותרתו "החיים זה חומר טוב" מתאר הענק בחיתולים הרפתקה עם נייר טואלט טעים במיוחד: "לקחתי אותו ומיהרתי לפינת הסתרים שלי. מרתף החטאים. מתחת לשולחן בסלון. אני נשכב לי על הגב, מניף את הגליל הזה (או כל חפץ אחר) מעל הראש, מנענע, טועם, בודק, ממולל. לא להאמין, הנייר הזה מתמוסס לי בפה. איך שהוא נוגע לי בשפתיים הוא משאיר לי נשיקה לבנה על השפתיים, אח"כ עוטף ברכות את הלשון ואת החיך אני כבר מתכנן שהות ארוכה עם הגליל הזה כי נראה שיש הרבה מה לאכול אבל אז אני רואה את הרגליים הענקיות האלו מול הפרצוף שלי. אני כבר יודע שבהמשכן נמצא גבוה או גבוהה. הנייר הולך אליהם, אני נשלף החוצה ומייד ממהרים לשלוף מהפה את כל הנייר החמוד. אוף. אתם יודעים כמה עבדתי על זה?"
והוא מסכם את חוכמת החיים שלו: "אני משוטט לי ברחבי העולם. יוצא מחדר אחד, מגיע לעולם חדש... ובכל מקום כל כך הרבה דברים. לפעמים עולות בי דמעות מרוב התפעלות על היופי הזה שסובב אותי... אני רוצה להגיד לכם משהו...אני מאוהב בחיים".



כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-baby.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

122