העולם על פי פט / מאת שרית פרקול

יום שישי 10.12.2004

פרח בכבלים

בלוג מהפנט על עולם חשוך ומואר של אדונים, שפחות ופיות



http://israblog.co.il/55858



"פט? למה הבגדים שלך רטובים כל כך?"
"כי הם לא הספיקו להתייבש, מאסטר."
"והמטריה? שכחת אותה בבית?"
"לא, דווקא זכרתי לקחת אותה. היא בתיק."
"את שוב רצת בגשם?"
"לא, מאסטר! אני לא. אני הבטחתי לא לרוץ בגשם יותר. הלכתי לאט לאט."

זה אולי נשמע כמו מערכון, וזה קצת מצחיק, אבל זה לא בדיחה. אני לא בטוחה אם פט (Pet - חיית מחמד), בעלת הבלוג המקסים "בעולם של אפחד", מבינה עד כמה זה מצחיק. יש לה תסמונת אספרגר, סוג של אוטיזם חברתי, ואחד הסימנים הוא קושי להבין בדיחות ומושגים מופשטים.

עוד דיאלוג שכזה, ערב חנוכה:

"באנו חושך לגרש, סורה חושך..."
"אם תגרשי את החושך, לא יהיה לך אור, ג'וקית."
"אז אני אגרש את האור. כל אחד הוא חושך קטן וכולנו עלטה גמורה."
"מצחיק מאוד, ג'וקית. מצחיק מאוד."

פט, בת 28, קוראת לעצמה גם גם SubFlower, פרח כנוע, וריאציה על חמניה, פרח המעטר גם את רקע הבלוג. היא כותבת כל כך יפה, שבא לבכות, ולא רק בגלל התכנים הקשים:

"מאסטר הביט בי מלמעלה למטה וחייך. היה משהו שונה בחיוך שלו הפעם. רחמים אינסוף ומידה מסוימת של חוסר אונים. 'למה הכל כואב לך כל-כך, ג'וקית?' שאל. אבל זו סתם שאלה מיני רבות. מן שאלת סרק. משהו שלא צריך לענות עליו. הוא יודע למה. בגלל זה הוא אוהב אותי. בגלל שאין לי עור". שכן זה לא רק בלוג על אוטיזם חברתי, זה גם בלוג על עולם האדונים והשפחות (פט היא "סאב", שפחה, כהגדרתה, מתמסרת לאדונה עד אחרונת הפרודות של הגוף).

למה היא שפחה? בתגובות לבלוג, היא מסבירה:

"כי זו דרך חיים שהתאימה למבנה האופי שלי. כי בתור שפחה אני מרגישה הכי נוח, הכי אני. כי בתור שפחה אני מצליחה למצות את עצמי.
קצת קשה לענות על השאלה 'למה'. זה די דומה לשאלה 'למה תפוזים טעימים לך' או 'למה אתה אוהב אדום'.
כי זה טעים לי,
כי זה יפה לי לעין.
כי אני מעדיפה שמישהו שיודע יותר טוב ממני ובעל שיקול דעת יותר מציאותי משלי, יגיד לי מה לעשות. מה שימנע ממני להיפגע, לבזבז את הזמן על החלטות שממילא לא אצליח להחליט נכונה ויניח אותי לאותם הדברים בהם אני טובה יותר - זהו רובד אחד. יעמוד ביני לבין העולם, עמו איני מסתדרת, יקח עלי אחריות, כי איני מצליחה. ימלא את חיי בעצמו, כי רק אז אני מרגישה כי אני קיימת".

בתוך כל הכאב, יש הומור עצמי, מבצבץ מבין הדיאלוגים המכושפים:

"חדלי מלספור את עצמך על אצבעות ידייך, ג'וקית." אמר.
"מאסטר, אני סופרת עלים של חינניות." לחשתי, אך המבול שניתך מרפפות התריס בלע את דבריי, עליהם לא חזרתי כי הצטערתי על כי לא אוכל היום לרוץ בגשם בגלל הוירוס הקטן והמציק שעשה יד אחת עם חיי. "שוב כולם יכולים לראות את הדמעות הניגרות על לחיי."
"את חושבת שאני לא יכול לראות את הדמעות שלך בגשם, אבל אני לא צריך, אני מרגיש אותן," אמר לי פעם אדון פ' והושיט אלי את המטריה.
Rain or shine
You are mine
"חדלי מלספור את עצמך על אצבעות ידייך."
"זו לא אני, אלו השמיים הדולפים, מאסטר."

הבלוג של פט הוא גם בלוג על פיות. "בית-קברות לפיות ממוקם בליבו של האדם, כי רק בצלמו של האדם מתקיים הרוע בשלמותו", נכתב בכותרת. אצל הפיות, היא מוצאת חיזוק. על פי המסורת, כפי שניתן לקרוא באחד המאמרים הרבים על פיות שמקושרים בטורצד של הבלוג שלה, הפיות, אפילו היפות ביותר, פגומות. לפעמים, הפגם הבולט ביותר של הפיה הוא המחסור הרגשי.

"אני לא מבינה בבני אדם. הם משונים לי", כותבת פט. "וכמו מכל דבר שאיני מבינה בו, אני פוחדת מהם. לא, אני לא פוחדת, אני מבועתת. הם מפחידים אותי עד מוות. קוראים לזה 'אוטיזם חברתי'. חוסר יכולת להתמודד עם החברה בגלל הפחד שיגעו בך". רק ילדים לא מפחידים אותה: "אני תמיד ממתינה שמעיניהם תזנק אלי פיה קטנה, תשלב את רגליה בישיבה נעווה על כף ידי ותפצח בשיר שרק אני אוכל לשמוע אותו, בקול שרק אני אוכל להכיר ובשפה שתהיה סוף סוף מובנת לי".

כמובן, אינני מתיימרת להבין את הבלוג של פט. יש בו כל כך הרבה הבטים, כל כך הרבה דברים זרים, אפלים, ועם זאת גם נפלאים ומוארים. מה זה העולם של אפחד? היא מסבירה:

"איני גאה להיות שפחה ואיני מצטערת על כי נוח לי יותר לשתוק. אני לא חושבת שכל האנשים בעולם חייבים לדבר כל הזמן או להבין את הכל. לא כולם צריכים לשלוט בחייהם או להתקדם ולצמוח לקראת משהו אנושי יותר. אני מאמינה שלכל אדם הוקצבו משמיים כמויות קצובות של הכל: של מילים, של יידע, של אהבה, שנאה, טעויות והבנה וכשממצים את הכמות, מתים. אך למען נוכל להמשיך ולצעוד על פני כדור הארץ מבלי לאבד את שווי משקלנו, לכולם הוקצבו כמויות שקולות של כל מיני ותוספים מלאכותיים רק יערערו את צעדיי. אני לא צריכה להבין את הבעות פניהם של האנשים או לפרש את נימת קולם. התחכמויות אינן עובדות עלי כי אני מבינה אותן כמות שהינן. עקיצות, רכילויות, סרקזם... כל אלו חולפים לידי, כי הם פשוט לא הוקצבו לי. הכל הולך לי לאט יותר, מסורבל ואולי מעט אחרת ומה שאחרים עושים כלאחר יד, אני לומדת בעל פה. אבל אני יכולה לאמוד את מספר עלי הכותרת על חיננית במבט אחד ומבלי לדעת להסביר במילים, לפתוח במנוסה ברגע הכי נכון ולהגיע למקום אותו לא ידעתי להגדיר ולגלות שדווקא שם מצפים לי. בתוך העולם, אותו שיננתי בדומה לעיוור המשנן את שכונתו למען לא להיתקל בחפצים בעוברו ביניהם, מאחורי עפעפי עיניי העצומות, קיים עולם אחר - העולם של אפחד. העולם שלי", היא כותבת.

התעמקות בתגובות לבלוג, בשיחות שמנהלת פט עם קוראים שמנסים להבין את עולמה, מבהירה קצת יותר את הדברים:

"אפחד זה לא בהכרח NOBODY. לפעמים זה אפחד - SCARED. אבל גם NOBODY לא חייב להיות משהו שאיננו. NOBODY יכול להיות משהו שקיים אבל הוא חסר חשיבות, כי לפעמים אני כל כך מפחדת עד שאני מדמיינת לעצמי שאף אחד לא יכול לראות אותי. ועולם של אפחד יכול להיות גם עולם שלא שייך לאף אחד. עולם הבנוי על עקרון הכאוס. וזה כמובן ממבט עיניי. אמרתי לך - אני לא מבינה שום דבר. שני העולמות שלי מתקיימים איתי או בלעדיי. האחד - עולם השתיקה, עולם ההתמודדות, העולם שבו אני מחוייבת לשמור בסוד את עצמי. כדי שלא ילעגו, יכעסו או יכאיבו. העולם השני, זה העולם אותו בנה עבורי אדוני. העולם המוגן והברור. הגבולות חדים מאוד, כדי שלא תהיינה טעויות".

בבלוג הממודר והמסודר של פט יש קישורים לנושא אספרגר, יש תיאורים מכאיבים של "אילוף", ומעל הכל - הרבה רצון להבין את העולם.



כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-pet.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

202