העולם על פי רומיאו / מאת שרית פרקול

יום רביעי - 14.4.04

להתערסל איתה

על אשה שצריכה היתה שיעבור בינה לבינה חתול שחור כדי לקבל אומץ לכתוב את עצמה



www.israblog.co.il/8760

כבר המון זמן אני רוצה להמליץ על הבלוג של רומיאו, אבל לא יודעת איך. חשבתי רק לתת לינק ולשלוח אתכם פשוט לקרוא, כי הרי כל פוסט שלה שווה קריאה, קשה לי לבחור ביניהם: אם זה טקסט פוליטי נוקב, אם זה סיפור פנטסטי, אם זה סיוט מצויר, אם זה דיבור של אהבה או שיר, אם זה געגוע לחברה שהלכה לבלי שוב, אם זה תגובה על משחק כדורסל, אם זה תיאור מלבב של חיי הכותבת, בת 36, עם בתה בת ה-17, חולקות ביניהן זוג מכנסי ג'ינס זעירים, צופות יחד בסרט אימים תוך כרסום פופקורן והולכות לישון יחד מחשש סיוטים.
אז כן, אני לא יודעת עם מה להתחיל. אולי עם הכותרת, "רומיאו בעריסת החתול", שכן בהתחלה, הבלוג הזה נכתב בידי חתול זכר שחור משחור, רו-מיאו, שסיפר על חיי זאתי, גבירתו. עריסת החתול, "סבתא סורגת", מחווה לספרו של קורט וונגוט, סופר שרומיאו אוהבת במיוחד. יש בדימוי הזה גם התערסלות, גם מורכבוּת. בדיוק מתאים.
רו-מיאו החתול התבטא בלהט של זכר מסורס נגד ברית המילה וסיפר על גבירתו, שהיא בסך הכל "בחורה טובה הזאתי, קצת פתטית אומנם, אבל בלתי מזיקה, יחסית לבני גזעה. היא אם חד הורית לילדה מתבגרת שאני קורא לה זאתינה ורוב הזמן היא לא ממש מצליחה להתמודד עם העולם הממשי שמחוץ לפנטזיות הילדותיות שלה ולאידאות שהיא המחיזה במוחה על איך שבאמת אמור להיראות העולם, אילו רק... ".
בתור חתול גם התפרסם פוסט "שיחת נשים" בין שרי אריסון לבין ויקי קנפו:
"שרי: תגידי ויקי, את רוצה להתחלף? אני אשב כאן באוהל קצת ואשבות רעב ואת תיסעי לך עם עופר לפלורידה?
ויקי: את רצינית? כמו ב'בן המלך והעני' של מארק טווין?".

- רו-מיאו חייב למות -

אבל ב-25 בספטמבר היא כתבה:
"רו-מיאו חייב למות. יחי רומיאו. טוב, זה היה צפוי וזה כבר החל להתרחש מעצמו. דמותו של החתול החלה נושרת ממני כנשל הנחש בעונתו. לא נותר לי אלא לבצע את הדחיפה היזומה והסופית בשביל לפרוץ לאוויר העולם מתוך הקאקוּן המלפף אותי בקרבו, כדי לנער כנפיים מרעידות ושקופות מחמת רעננות וחוסר שימוש. היוצר קם על גולמו. הסכיתו ושמעו, אני לא באמת חתול, אני אדם. יתרה מזאת אני אשה. וודאי אפשר היה להיווכח בכך ממילא מבעד למילים ולשורות ובכל זאת, גם למענכם, אך בעיקר עבורי, אני משתוקקת לומר זאת שנית, כי זה משחרר אותי, בדומה לניעור שיער ארוך ורטוב או פרווה עשירה ולחה, תוך התזתן של טיפות מים קריסטליות לכל עבר: אני אדם, אני אשה ואשרי שכזו אני... מסתבר שהייתי זקוקה לכסות השעירה והמשופמת שלו על מנת להתחיל להתבטא ולתקשר עם היקום שמחוץ אלי, אחרי תקופה קשה וארוכה של השתבללות והצטנפות לפינה מאוד, מאוד חשוכה. החתול שימש עבורי כמעין כָּבּלים חשמליים מטפוריים, שנזקקתי להם בשביל להתניע את הבלוג שלי בפרט, ואת זרימת התודעה הכותבת שלי בכלל, ואילו עכשיו כבר צימחתי לי מצבר פנימי שיצית את המנוע שמסוגל להסיע אותי למחוזות חפצי".

-ציירו לי בדיחה-

"כבר שבוע שאני נורא מלנכולית", היא כותבת בפוסט המעוטר בציור "הזעקה" של אדוורד מונק, "נאה לי להתהדר בגלימת האנדרסטייטמנט, הרי אפשר לומר שאני למעשה אובדנית לחלוטין, נטושה ובלי כוחות ממש כמו חוף. לא כתבתי כלום כבר הרבה ימים, לא כאן ולא באחת המחברות המהוהות שלי. למילים שלי יש טעם רע; הן קוצניות, אפלות, קרות, טחובות, מרירות ואפופות בצחנת ריקבון קלה. אני מתביישת בעצמי שאני מרגישה כך ועל שבא לי לחדול מלהיות. אני מנסה לנתח שכלתנית את האנטגוניזם הזה שמבעבע מתוכי כלפי החיים ואת כל הכעס העצום והעצב שממלאים אותי עד שקשה לי לנשום, או להיות מסוגלת ללפף את חושי ההישרדות שלי בשכבת האופטימיות הדרושה שתאפשר להמשיך לסחוב את העגלה הרעועה הזו שאני קוראת לה חיים... אני רוצה לצחוק, לצחוק, לצחוק. בעיקר לצחוק על עצמי, ביחד איתי. אנא, ציירו לי בדיחה".
ובמקום אחר: "סליחה שאני לא מעריכה מספיק את עצם קיומי.
סליחה על כך שלעיתים קרובות אני משתוקקת לא להיות, או לפחות לא להיות אני.
סליחה על שאינני מממשת את הפוטנציאל הגלום בי.
סליחה על החשיבות העצמית ועל היוהרה.
סליחה על כל אלו שלא הצלחתי להציל
מכאב
מצער
מייאוש
מהתעללות
מגעגוע
מרעב
מעינויים
וממוות". וזה נמשך עוד ועוד, במשך שורות רבות, הסליחה הזאת, מהפכת הקרביים, בפוסט מתחילת אוקטובר.
אבל יש גם פוסטים של התענגות על קרני השמש החמימות ועל נפש תאומה, על ריחות ("לג'ון לנון יש ריח של גויאבה. יום אחד ישבתי, כמנהגי בימים ההם, מתחת לעץ הגויאבות בשכונה. פתאום בא מולי איש על אופניים ואמר: 'הי ילדה, את יודעת מה קרה? ג'ון לנון מהביטלס נרצח'. 'מה זה ביטלס?' שאלתי והאיש נעלם לו באופק, אפוף בענן של אבלות ושל בוז לחוסר ההכרה. נגסתי ביס מהגויאבה" - מתוך פוסט נהדר שכותרתו "בושם", המנסה להגדיר גם את ריחו המובהק של האושר), על התמכרותה לנשיקות ("פעם חשבתי שאני אמות אם אני לא אתנשק במשך יומיים ולאחר מכן שבוע ואחרי זה חודש וכך הלאה, אבל כנראה שצריך יותר ממחסור בנשיקות בשביל להרוג אותי").
כשרומיאו ממליצה על משהו, כמו על הדוקודרמה "מחסומים", או על סרטו של גבי ניצן על דורון שפר, או על הספר "אהבה עיקשת" של איאן מקיואן, אני יודעת שאסור להחמיץ. אבל היא יודעת גם לתקוף: "אדוני הבוץ והחרדה", כתבה לא מכבר בלוחמנות פתאומית: "אריק שרון, יאסר ערפאת, שאול מופז, עבד א-עזיז ראנטיסי, בוגי יעלון, מחמוד א-זאהר, אבי דיכטר, מרואן בארגותי, ביבי נתניהו, חאלד משעל, אפרים הלוי, איברהים חאמד, מאיר דגן, עדנאן אל-רול, משה קפלינסקי, מוחמד דף, סילבן שלום והשייח' סעיד סיאם, אם תיפול שערה אחת משערות ראשם של יקיריי, אני באה לזיין לכם את הצורה באופן אישי, על כך שאתם משחקים בארגז החול שלי, כאילו שאינני קיימת. תיזהרו!"
ובפוסט אחר, קרבי לא-פחות, היא כותבת:
"לא!... אני לא חוזרת, אתה שומע? עם כל הכבוד לסקס, לדרגס ולרוק'נרול שהיו מופלאים, או לסינדרום השייקספירי שנחווה במלוא הדרו, או לאהבה הגדולה מהחיים ולנדרים הפורמאליים הנצחיים שנדרנו כמו מין בדיחה פרטית בקרקס הריטואלי של בני האדם הרגילים... אתה יודע מה? Fuck you תתקשר אלי בעוד חצי שנה, אולי מנפאל הפעם, או מבנגלדש. יתכן שאז התשובה שלי תהייה פחות מבולבלת בהחלטיותה, או פחות החלטית בבלבולה, ועדיין, ספק גדול אם יהיה מדובר בתשובה אחרת מאשר: לא!"

נ.ב. אל תחמיצו את התגובות של רומיאו, בבלוג הזה ואצל החברים, פעמים רבות הן פיוטיות לפחות כמו הפוסטים ("אני רדודה כמו הכינרת, כשאני מגיעה לקו האדום אני שופכת על עצמי מי תהום").


כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-romeo.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

117