אפילו מי שאינו רוצה להתחפש ממש, משתתף במשחק המסיכות המקוון הזה, ביודעין או שלא ביודעין. כמו מסיכה סמלית על העיניים, או כובע פורימי מצחיק, עם כניסתנו אל הקרנבל הגדול של עולם הצ'אטים, אנחנו לרוב עוטים כינוי מחמיא, ו/או תמונה אטרקטיבית. בין משתמשי אודיגו, או ערוצי IRC, אפשר לראות הרבה מאוד "בחורים נחמדים" ו"מאהבים סקסיים", לצד "נשיקות" ו"נסיכות". יוסי, רותי, משה ואיציק מעטים מאוד בעולם הווירטואלי, לעומת שכיחות השמות האלה מחוץ לאינטרנט. אנחנו ממציאים כינוי, לפעמים בוחרים אייקון (סמלון) שמדבר אלינו או עלינו - ונצמדים לדמות הזאת, שמעתה ואילך תייצג אותנו בחיי המסך שלנו.
יש אנשים, שמתחפשים ממש. האינטרנט מאפשר להתנסות באיך זה מרגיש להיות בן המין האחר, בלי להסתכן בלעג מצד הסביבה. גבר שרוצה להרגיש פופולרי ומחוזר יותר, עשוי לבחור לעצמו זהות נשית ולהרגיש, אפילו לשעה קלה, כמו אשה. אם הוא רוצה, הוא יכול אפילו להרחיק לכת ולהתנסות וירטואלית בחוויה לסבית. כך גם אשה, שרוצה לתרגל התנהגות גברית. הרוב רק משתעשעים בכך, כמו ילדות הנועלות את נעלי העקב של אמא ומושחות את שפתיהן בליפסטיק אדום. אבל מי שרוצה, יכול, בחסות התחפושת, ללכת עם זה עד הסוף.
דרורה ברוק, מוסיקאית בת 35 שמחוברת לאינטרנט באינטנסיביות מאז 1994, בעצם בכלל לא אוהבת להתחפש. לכן זה מוזר שדווקא היא התחפשה באופן קבוע, במשך שלושה חודשים. ולא סתם התחפשה, אלא לשבע דמויות שונות, לפעמים בוזמנית. היא מספרת שב-1994 נפגעה בתאונת דרכים באיטליה ושהתה הרבה בבית. כך התחיל הרומן שלה עם האינטרנט, ב-BBS (פורום קדום) בשם גלקטיקה. שוכני הפורום הזה, כולם גברים, קראו לה "לה מיתיקה דרורה" - דרורה האגדית. ובהתחשב בלהטוטים שהיא ביצעה בצ'אטים כעבור כמה שנים, הכינוי הזה בהחלט מצדיק את עצמו.
לדברי ברוק, גם בתור לה מיתיקה דרורה, היא היתה היא-עצמה. "הקטע של התחזות לא נראה לי מעולם. אני לא נהנית מהתחזות", היא אומרת. "אני מניחה שהיה בצ'אטינג שלי צורך חברתי ממשי, לכן דווקא רציתי שיכירו אותי". בניק (כינוי) שלה, דרו, היא דבקה כבר שמונה שנים. "הדברים הכי קבועים בחיים שלי זה הניק וכתובת האימייל".
למעשה, ברוק גם לא אהבה במיוחד לעשות צ'אטים, אלא השתמשה באינטרנט באופן מקצועי, כאשת תוכן. "אבל אלוהי האינטרנט רשם לי את זה והחזיר לי בריבית דריבית, לכן הגעתי לעבודה כזו ששישה ימים בשבוע, כל יום משמרת של שש שעות, ישבתי בשמונה חדרי צ'אט בו זמנית והשתמשתי בשמונה זהויות בדויות - בעצם שבע, כי אחת היתה אני", היא מספרת. "מדובר בחברת אינטרנט ישראלית, שכבר לא קיימת, 'מנפגעות אינפדאת איל נסדאק'. אני לא יכולה לציין את שמה, מפני שחתמתי בשעתי על הסכם סודיות. הסבירו לי שהתפקיד הוא להיות צ'אטר - פרובוקטורית של צ'אטים. לדאוג שתהיה פעילות בחדרי הצ'אטים. לא מנחה של צ'אטים, כי אסור היה לדעת שאת שם. מישהו שייצור אקשן. כמו קלאפר (מוחא כפיים) בקונצרטים. מישהו עקשן מספיק, שגם אם אחרים לא מדברים אליו, יתעקש וידבר.
"היו בערך 15 צ'אטרים, ישראלים, שעשו את זה מהבית, בזהות אחת. במשרדי החברה עצמה אפשר היה לעבוד בו-זמנית עם כמה זהויות/חלונות. המטרה היתה להיכנס לאזורים בהם לא כל כך מדברים וליצור שיחות. לאט לאט הזהויות האלה התגבשו וקיבלו יותר ויותר תוכן. לכל זהות היתה כתובת אימייל משלה. זהות אחת הייתי אני, כי זה הכי קל, וגם כי לפעמים לא היה לי לב לשקר לאנשים ששופכים את לבם. וגם כשדיברתי עם מוסיקאים אחרים, הייתי אני. היו שתי ישראליות. דמות אחת היתה איטלקיה, קלאודיה, לפי דמות של חברה שלי שלמדה איתי באיטליה, גם היא מוסיקאית. היתה לינדה, בחורה אנגליה ממנצ'סטר, כי גדלתי במנצ'סטר. חיפשתי זהויות שאוכל למלא אותן תוכן אמין, כי זה יותר קל. היתה בחורה אמריקנית מבוסטון, כי עשיתי תיכון בארה"ב. היה לי בחור אחד סטרייט, גיל בייטס, שהיה מדבר כל הזמן על זה שביל גייטס חטף לו את הזהות, את התוכנה שלו 'דלתות' והפך אותה ל'חלונות'. מין תיאוריית קונספירציה. נושי (השם של החתול שלי) היה הומוסקסואל. דיברו איתו הומואים, ואני בעיקר הקשבתי. הוא היה הומו שעוד לא ממש יצא מהארון, בדילמות".
-איך לא התבלבלת בין כל הדמויות האלה?
"היו לי דפים ליד המחשב, כל דף היה של דמות. היו לי גם חלונות פתוחים עם אתר של מזג האוויר בעולם, למקרה שישאלו מה מזג האוויר בבוסטון, למשל. וגם הסי.אן.אן, כדי להתעדכן בחדשות בחו"ל. אי אפשר להיכנס פעמיים עם אותו 'סיפור', כי זה צ'אט פתוח. אבל כולם מנסים להעביר אותך לחדר פרטי. לפעמים,50 תיבות של בקשות לשיחות פרטיות היו פתוחות, וזה מאוד מעייף, צריך למצוא סיבות למה לא לעבור לצ'אט פרטי. באיזשהו שלב פתחתי את הפנקס רשימות עם תירוצים מוכנים, משפטים ארוכים ויפים, ועשיתי קופי ופייסט".
-ולא קרה שהתאהבו באחת הדמויות שלך?
"נוצרו חברויות. קלאודיה האיטלקיה היתה מחוזרת אימים. היתה נורא חברותית. כולם היו חברותיים, הרי שילמו להם בשביל זה, אבל לקלאודיה אפילו בניתי אתר. היו כאלה שממש התאהבו בה. היא נמוגה באיזשהו שלב, משאירה אחריה שובל של לבבות שבורים. היה לי נורא חבל. אם היה בחור שמאוד סימפטתי, חתכתי את זה בשלבים המוקדמים. אם מישהו היה מניאק (בשאלה השלישית כבר שאל מה אני לובשת, או איזו תנוחה אני מעדיפה), אז התמניאקתי איתו, לא היה איכפת לי לשבור לו את הלב. גם נושי ההומו נכנס בפעם הראשונה לאתר של הומואים, חיפש מישהו, אמר שהוא פעם ראשונה בתוכנה ובאתר, מאוד מבולבל. כשהייתי נושי, התחיל איתי מישהו טוב לב, הסביר בסבלנות ושאל שאלות וניהל איתי שיחה מאוד רצינית בשאלה אם להיות הומוסקואל או לא. כתבתי לו אחר כך מכתב נחמד באימייל".
-ומה עשית אם אותו אדם היה פונה כל פעם אל דמות אחרת שלך?
"היה איזה אבי מעפולה, פטפטן היסטרי ומשעמם להחריד. יום אחד גמרתי בתור ישראלית לדבר איתו שעה, ואחר כך הוא עבר לאתר אחר בו הייתי בזהות השנייה והתחיל לפטפט איתי שוב שעה, בתור הישראלית השנייה, ואני קיללתי בשקט. אבל אם היה מישהו שמצא חן בעיניי, עברתי תוך זמן קצר לדבר איתו בזהות האמיתית שלי".
-וסיפרת לו שגם קודם זו היית את?
"לא, כי אסור היה לי".
-ומה היה אם מישהו שהתחברת איתו היה פונה גם אל דמות אחרת שלך ומפלרטט איתה?
"התחמקתי. אבל לא קינאתי; אני בחורה טולרנטית".

ברנדה דאנט, פרופסור אמריטה לסוציולוגיה וקומוניקציה באוניברסיטה העברית וחוקרת אורחת במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת ייל, ניו הייבן, היא מחברת המאמר החשוב "טקסט כמסיכה - מיגדר, משחק והתנהגות באינטרנט". דאנט כותבת: "באינטרנט תמיד שורר 'לילה'. הואיל והתקשורת מבוססת בעיקר על טקסטים, אנשים אינם יכולים לראות זה את זה. אפילו מאפיינים בסיסיים כמו גיל ומיגדר אינם נראים. האלמוניות והאיכות הדינמית והמשחקית של המדיום משפיעות על ההתנהגות באופן חזק ומשחרר מעכבות. אנשים מרשים לעצמם להתנהג בדרכים שונות מאוד מהתנהגותם בחיי היומיום, להביע צדדים של עצמם שלא נחקרו בעבר, במידה רבה כאילו חבשו מסיכות ותחפושות בקרנבל או בנשף מסיכות". והיא מסכמת בנימה מבודחת: "אם וכאשר וידאו מלא יהיה זמין לציבור הרחב, יהיה קשה יותר להחליף זהות מיגדרית, או להעמיד פנים של בן-בלי-מין בסביבות וירטואליות מבוססות טקסט. מצד שני, הווידאו יכול להציע הזדמנויות חדשות ונפלאות להתלבש יפה".
בשיחה שערכתי עימה בשבוע שעבר (באמצעות צ'אט) אמרה דאנט, שזו פעם ראשונה שהיא שומעת על מקרה כמו של דרורה ברוק, ועל פניו, נראה לה לא אתי לשלם למישהו כדי להתחזות. "יש סיבות רבות לאנשים לשחק עם זהויות באינטרנט", הסבירה. "ההבט המפורסם ביותר, גם מבחינת המחקרים, קשור בהחלפת הזהות המיגדרית. אבל זה רק חלק מהסיפור. במקומות כמו MOO ו-MUD (סוגים של סביבות טקסטואליות) אנשים באמת מתנסים בצורה נרחבת עם זהויות אלטרנטיביות. כמו שהראתה שרי טורקל, יש אנשים המפיקים מכך תועלת, גדלים מבחינה פסיכולוגית. לאחרים זה עלול להיות שלילי, מעכב צמיחה". באינטרנט, מוסיפה דאנט, "אנשים ביישנים יכולים להיות יותר נועזים, יש גם התנסויות מיניות. זה יכול להועיל או לא, לפי האישיות של האדם. אני מתארת לעצמי שאדם ביישן, שמקבל בטחון באינטרנט, יכול להיות פחות ביישן אחר כך בחיים האמיתיים".
לדברי דאנט, משחקים עם זהויות הם במידה מסוימת כמו קרנבל, אבל גם לא כמו קרנבל, "מפני שלקרנבלים יש התחלה וסוף, בעוד שמשחק בזהויות יכול להימשך עוד ועוד. בקרנבל גם הגוף משתתף, בעוד שבצ'אטים, האנשים משאירים את הגוף מאחור". לעומת זאת, היא מציינת שההתנסויות בצ'אטים יכולות להיות אמיתיות גם בלי הגוף. "אני אוהבת להגיד, שווירטואלי פירושו 'בתיווך הטכנולוגיה', לא 'בלתי אמיתי'". היא משערת שבעתיד, "כשיהיו טכנולוגיות מפותחות יותר של מציאות מודמית, אנשים יוכלו ממש להתחפש ותהיה גם סימולציה של ריחות וכדומה. אז הדמיון לקרנבלים האמיתיים יהיה אכן גדול יותר".
דאנט, המתמחה בתחום ייחודי ופורימי למדי בפני עצמו, של אמנות IRC, וכותבת על כך ספר חדש, אומרת: "אנשים מתחבאים לא רק מאחורי הכינויים שלהם, אלא גם מאחורי האמנות. הם מתקשרים בעיקר דרך תמונות, לא מילים. דימויים ארוזים-מראש, עם הודעות קצרות ארוזות-מראש המתלוות אליהם. זה פחות מחייב, וזה מין משחק טקסי, או טקס משחקי".
לדאנט עצמה יש כינוי, doremi, המלווה אותה תמיד. "אני מנגנת בפסנתר", היא מסבירה, "ותמיד הייתי מעורבת במוזיקה קאמרית. לכן, זאת דוגמה לשימוש בכינוי כדי להביע היבט של הזהות שאינו מקבל ביטוי בשם הרגיל שלי".

האתר של דאנט: pluto.mscc.huji.ac.il/~msdanet/mask.html
סייבר פליי: cyberpl@y

כתובת ישירה לדף זה: www.perkol.itgo.com/identities.htm

355